מרים להב שליסר

שמי מרים והוא נועד לי מראש על ידי אבי שחיכה 40 שנה שתיוולד לו בת, כדי שיוכל להעניק לה את השם מרים על שם אימו. רוב שנותיי זה הילך עלי כמו צל כבד מאוד וכמו מרים התנכי"ת הרגשתי מגיל צעיר את הציפיה ממני להיות מיכל פנימי עם עוצמות גדולות המאפשר להוביל ולהנהיג. שנים התהלכתי כאן כמו מרגישה חייבת למלא אחר הציפיות הללו, כמו תפקיד האם. אך כמו אמא בתחילת דרכה, הרגשתי עייפות ותובענות, קושי רגע להניח וליצור בעבור עצמי, לחבור אל מי החיים והקונפליקט בין האם האולטימטיבית לבין הצורך בחיפוש אחר משמעות החיים, חיפוש אחר ריגושים, את מציאת החיבור אל התכנים הפנימיים שבתוכי ומהם רצונותיי האמיתיים - הלכו והעמיקו. תחושות הבלבול והכאוס, טשטוש הגבולות, העמיקו עוד יותר את הקושי ליצוק תוכן משמעותי לחיי ובאין יצירת סדר שוב ושוב התחלפו תחושת מתיקות החיים בתחושות החמצה. את הקושי להכיל ולפלטר את המיותר כמו בכל פעם מתרחבת ומצטמצמת ושוב מתרחבת. אז אילו נתתי לשמי לתאר אותי, הייתי אומרת שאני מיכל פנימי עם עוצמות גדולות המאפשר לי להוביל ולהנהיג, למצוא את החיבור לאותה מרים קדמונית לאותה החמימות הרגשית המחבקת אל אותו תוכן פנימי עמוק המחובר אל החיים והיכולת להכילם. ליצור וליצוק לתוך המיכל הפנימי שלי, לחבור אל מי החיים. גם אני כמו רוב בני האדם שפגשתי במסעי, מנסה לספר על עצמי, אך האמת היא שאת מי שאני או אנחנו אי אפשר לתאר. אנחנו מורכבים ומלאים בפרדוקסים. גם אני. מה כן? אני יכולה רק לזהות ולהיות ההוויה ומתוך זה להמשיך וליצוק תוכן למי שאני. כך מתוך חקירה והסכמה להתבונן בתוכי הגעתי לתחום הפסיכותרפיה. לעולם התרפיה, עולם בו רכשתי כלים אשר מאפשרים לי כמטפלת לראות את האדם השלם.